את החברה הישראלית אי אפשר לסייד בצבע ורוד ולהגיד "שיקמנו". מי שרוצה לשקם שישקם את בעלי הדירות שהאינטיליגנציה שלהם סופגת עלבון אחרי עלבון מקום המדינה
השבוע קראתי ידיעה בעיתון "פרוייקט 'שיקום שכונות' חוזר". ומשום מה הטקסט הרגיש לי כמו: "שיקוי שכונות" – "בואו נמשיך לסמם את השכונות החלשות ביותר בערי ישראל ב"שיקוי" שלנו".
"פרויקט 'שיקום שכונות חוזר' הוא לא תוכנית דיור – הוא תוכנית של אנשים ושל קהילה" פתח שר הבינוי והשיכון יואב גלנט את הכינוס שערך המשרד שלו לרגל השקת תכנית שיקום השכונות החדשה, מנהרת זמן שלוקחת את הנגב והגליל לרעיון הציוני של אז – לפני 39 שנים.
השר גלנט התפאר בהישג הזה. אבל האם באמת יש לו במה להתפאר? בואו נודה על האמת – מה זה שיקום שכונות? זה טלאי קוסמטי, זה פלסטר למגיפה, זה בעיקר לעג לרש.
פרויקט שיקום שכונות הוא המודל הגרוע והיהיר ביותר שאי פעם נוצר פה. הוא לא נועד לשקם שכונות, הוא נועד להנציח את רמת החיים שם. הרי כבר קראנו ב- '1984' של ג'ורג' אורוול – "בערות היא כוח".
מי שגר בשכונות האלה הם אותם אנשים שמושיע המוחלשים והמזרחיים (הפעם בלי ציניות)- ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין ז"ל – כבש את ליבם אז בסוף שנות ה – 70 של המאה הקודמת.
אבל האם באמת השר גלנט יכול בכלל להעז ולהשוות? באותן השנים כמעט כל אחד היה יכול לקנות דירה, אז – שיקום שכונות עוד היה יכול לעבור.
אבל היום, כבוד שר הבינוי והשיכון, חסרות בישראל מדי שנה כ- 100,00 יחידות דיור.
מה כן לעשות?
